ט״ו בשבט לילדים

כל החורף ישנו העצים בגינה. לא היו להם עלים, רק ענפים חומים וערומים, והם עמדו בשקט בגשם.

״ששש,״ אמר עץ התאנה. ״עוד לא הזמן.״ ״ששש,״ אמר עץ הרימון. ״עוד קר.״

רק עץ אחד, בפינת הגינה, הרגיש משהו מדגדג בקצות הענפים. זו הייתה השקדייה.

״נדמה לי שהשמש קצת יותר חמה היום,״ לחשה. היא מתחה ענף אחד, ועוד ענף — ופתאום, פּוּפּ! נפתח פרח קטן ולבן. ואחריו עוד פרח. ועוד אחד. ועוד אחד.

דבורה עפה ממש לידה. ״בזזז… פרחים? באמצע החורף?״

״כבר כמעט אביב,״ אמרה השקדייה. ״מישהו צריך להיות ראשון.״

הדבורה טעמה מהפרחים ועפה לספר לכל החברות שלה. בזזז, בזזז.

עץ התאנה פקח עין אחת. עץ הרימון פקח עין אחת. ״אם השקדייה כבר ערה,״ אמרו, ״כנראה שגם אנחנו צריכים להתחיל להתעורר.״

ובבוקר, כשנועם הלך לגן עם אבא, הוא עצר והצביע: ״אבא, תראה! העץ לבש שמלה לבנה!״

״זו שקדייה,״ אמר אבא. ״היא תמיד פורחת ראשונה. ככה יודעים שט״ו בשבט הגיע.״

לקראת ט״ו בשבט הביאה הגננת לגן שקית של זרעי חיטה. כל ילד קיבל כוס שקופה עם צמר גפן רטוב, והגננת שמה בכל כוס כמה זרעים.

מיקה הביאה את הכוס הביתה והעמידה אותה על אדן החלון. ״עכשיו תגדלו,״ אמרה לזרעים.

למחרת בבוקר רצה מיקה לחלון. הזרעים שכבו על הצמר גפן בדיוק כמו אתמול. ״למה לא גדלתם?״

״לזרעים לוקח זמן,״ אמרה אמא. ״הם צריכים מים, אור, וקצת סבלנות.״

״מה זה סבלנות?״

״זה לחכות, גם כשקשה לחכות.״

אז מיקה חיכתה. בכל בוקר טפטפה על הצמר גפן כמה טיפות מים — טיפ, טיפ, טיפ — ואמרה לזרעים בוקר טוב.

ביום השלישי ראתה חוט לבן וקטן שיוצא מזרע אחד, כמו זנב של עכבר. ״אמא! הוא מוציא רגל!״

״זה שורש,״ צחקה אמא. ״ככה הזרע שותה.״

אחרי עוד כמה ימים יצא מלמעלה קצה ירוק ודק. ואחריו עוד אחד, ועוד אחד, עד שכל הכוס התמלאה דשא ירוק וקטן, כמו שיער.

מיקה קירבה את הפנים אל הכוס ולחשה: ״ידעתי שתצליחו. רק הייתם צריכים סבלנות. וגם אני.״

לפני הרבה מאוד שנים חי בארץ ישראל איש חכם, ושמו חוני.

יום אחד הלך חוני בדרך, וראה איש זקן עם זקן לבן וארוך חופר גומה באדמה ושותל בה עץ קטן.

״מה אתה שותל?״ שאל חוני. ״עץ חרוב,״ אמר הזקן. ״ומתי יהיו לו פירות?״ ״עוד הרבה־הרבה שנים. שבעים שנה.״

חוני הרים גבה. ״שבעים שנה? אבל אולי אתה בכלל לא תאכל מהעץ הזה!״

הזקן חייך וניגב את הידיים מהאדמה. ״כשאני נולדתי, כבר עמדו בעולם עצי חרוב שמישהו אחר שתל בשבילי. עכשיו אני שותל בשביל הילדים שיבואו אחריי.״

חוני התיישב לנוח בצל של סלע, ו… נרדם. והוא ישן, וישן, וישן — הרבה יותר משנת צהריים.

כשהתעורר, כבר צמח לו זקן לבן וארוך. הוא קם והסתכל מסביב, ובמקום העץ הקטן עמד עץ חרוב גדול ורחב, מלא תרמילים חומים.

מתחת לעץ ישב ילד ואכל חרוב. ״מי שתל את העץ הזה?״ שאל חוני. ״סבא של סבא שלי,״ אמר הילד. ״בשבילי.״

ואז חוני הבין: יש דברים שעושים לא בשבילנו, אלא בשביל מי שיבוא אחרינו. ובגלל זה, עד היום, בט״ו בשבט שותלים עצים.

בערב ט״ו בשבט, אחרי שאכלו פירות, עמד איתי ליד החלון עם אמא.

״לילה טוב, עץ לימון,״ אמר איתי. ״תודה על הלימונים הצהובים.״

״לילה טוב, עץ תפוזים. תודה על המיץ של הבוקר.״

״לילה טוב, דקל. תודה על התמרים המתוקים.״

״לילה טוב, גפן. תודה על הענבים.״

״ולילה טוב, העץ הקטן שלי,״ לחש איתי לעציץ שעל אדן החלון, שבו צמח נבט ירוק אחד. ״אתה עוד לא נותן פירות. אבל זה בסדר. גם אני עוד קטן.״

״ומה העצים עושים בלילה?״ שאל איתי.

״שותים מים מהאדמה, נחים, ומחכים לשמש,״ אמרה אמא. ״ולאט־לאט — גדלים.״

״כמוני?״

״בדיוק כמוך.״

איתי נכנס למיטה, עצם את העיניים ודמיין שיש לו שורשים קטנים בכפות הרגליים ועלים ירוקים בשיער. ולאט־לאט — נרדם.

גיל 1–2

לגעת, להריח, להשקות. הכול עובר מהיד לפה, אז הכול בהשגחה.

• להריח ולמשש: עלה של נענע, קליפת תפוז, ענף עם עלים. מגישים ומחזירים — לא משאירים בהישג יד.
• להשקות עציץ אחד בכוס קטנה עם מעט מים. השפיכה היא חלק מהמשחק.
• לטעום פרי טרי ורך בחתיכות שמתאימות לגיל: בננה, אגס בשל, פלח תפוז בלי גרעינים. פרי קשה כמו תפוח — מגורר, מרוסק או מבושל.
• ענבים חותכים לאורך, לא לעיגולים (ראי בטיחות למטה). פרי טרי עדיף על פרי יבש, ואגוזים — רק טחונים או כממרח חלק.

גיל 2–4

לשתול, למיין ולצאת לחפש את השקדייה.

• זרעים בכוס: כוס שקופה, צמר גפן רטוב או אדמה, וכמה זרעי חיטה או עדשים. המבוגר מחזיק את השקית ונותן זרע־זרע — זרעים קטנים נכנסים לפה ולאף מהר. אחר כך משקים מעט כל יום, ומחכים (כמו מיקה בסיפור).
• מיון פירות: תפוח, תפוז, לימון, רימון ובננה שלמים — לפי צבע, לפי גודל, ״מה גדל על עץ?״. למשחק בוחרים פירות גדולים ושלמים; אכילה היא בנפרד, ליד השולחן.
• טיול לחפש עץ פורח: לאסוף עלים שנפלו, להניח נייר על עלה ולהעביר עליו צבע — וצורת העלה מופיעה.
• טעימה: פירות טריים חתוכים כמו שצריך, בישיבה ליד השולחן. פירות יבשים — רק בלי גלעין ובחתיכות קטנות, ובמידה.

גיל 4–6

לשתול באמת, לערוך סדר קטן, ולעקוב אחרי מה שגדל.

• לשתול שתיל בעציץ או בגינה: כלי עבודה שמתאימים לגיל ומבוגר לידם, ושתיל שמתאים לסביבת ילדים — אפשר לשאול במשתלה.
• סדר ט״ו בשבט קטן: צלחת פירות טריים, ולכל פרי שואלים — איפה הוא גדל? על עץ, על שיח או באדמה? מגיל 5–6 אפשר לחפש בצלחת את שבעת המינים.
• אגוזים בסדר של ילדים עד גיל 5 — רק טחונים או כממרח חלק, למשל ממרח שקדים או טחינה על פרוסת לחם. לא אגוזים שלמים ולא שבורים.
• ״היומן של העץ״: לצייר את הנבט או השתיל פעם בשבוע ולראות איך הוא גדל. ומודדים עץ בחצר — כמה ילדים צריך כדי לחבק אותו?