סיפורים לחנוכה לגיל הרך

בערב הראשון של חנוכה מצאה נועה בקופסה סביבון קטן וכחול.

״שלום, סביבון,״ אמרה נועה. הסביבון לא ענה. סביבונים לא מדברים — הם מסתובבים.

נועה סובבה אותו בין האצבעות, והסביבון רץ על השולחן. סוב, סוב, סוב — ליד הצלחת. סוב, סוב, סוב — ליד הכוס. סוב, סוב, סוב — ונעצר ממש ליד הסופגנייה.

״על מה נפלת?״ שאלה נועה והתכופפה להסתכל. על הסביבון הייתה אות: נ.

״נ — כמו נועה!״ צחקה, וסובבה שוב. סוב, סוב, סוב… ג. ״ג — כמו גשם.״ ועוד פעם: ה. ״ה — כמו הנר.״ ועוד פעם: פ. ״פ — כמו פרפר.״

אבא התיישב לידה. ״את יודעת מה ארבע האותיות האלה אומרות ביחד? נ, ג, ה, פ — נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה.״

״מה זה נס?״ שאלה נועה.

״נס זה משהו טוב ומפתיע, שקורה כשלא מצפים לו,״ אמר אבא.

נועה הסתכלה על הסביבון, על הנרות שדלקו בחלון, ועל אבא שישב לידה. ״גם זה נס,״ אמרה, וסובבה עוד פעם. סוב, סוב, סוב.

בקופסת הנרות גרו הרבה נרות צבעוניים: אדומים, צהובים, כחולים וירוקים. בכל ערב של חנוכה יצאו כמה מהם מהקופסה ועלו לחנוכייה.

ביניהם היה נר אחד שלא דמה לאחרים. הוא עמד תמיד קצת יותר גבוה, וקצת בצד. קראו לו שַׁמָּשׁ.

בערב הראשון נדלק השמש ראשון. הוא התכופף בזהירות אל הנר הצהוב — ופוּף! — גם הנר הצהוב דלק. ״תודה, שמש!״ אמר הנר הצהוב.

בערב השני הדליק השמש שני נרות. בערב השלישי — שלושה.

בערב הרביעי שאל אותו הנר הכחול: ״שמש, למה אתה תמיד עומד בצד? לא עצוב לך שאתה לא אחד מהנרות של החנוכייה?״

השמש חשב רגע. ״אני הנר שעוזר,״ אמר. ״בלעדיי אף אחד מכם לא היה נדלק. וכשכולכם דולקים — גם אני דולק איתכם.״

בערב השמיני עמדו על החנוכייה שמונה נרות, ועוד שמש אחד גבוה. האור היה כל כך גדול, שכל החלון זרח.

והילדים שהסתכלו מבחוץ לא ספרו שמונה נרות. הם ספרו תשעה.

לפני הרבה מאוד שנים, בירושלים, היה בית גדול ויפה שקראו לו בית המקדש. בתוכו עמדה מנורה מזהב עם שבעה קנים. בכל יום מילאו אותה בשמן זית טהור — שמן מיוחד ונקי מאוד — והיא דלקה ודלקה.

יום אחד הגיעו לשם חיילים של מלך זר, שלא רצה שהיהודים ישמרו על המנהגים שלהם. הם עשו בבית המקדש בלגן גדול, ולכלכו את כל השמן.

קבוצה קטנה של אנשים אמיצים, שקראו להם המכבים, החליטה להחזיר את בית המקדש. זה היה קשה מאוד, אבל הם הצליחו.

הם נכנסו פנימה, ניקו וסידרו — ואז רצו להדליק את המנורה. אבל איפה השמן? חיפשו בכל פינה. כל הכדים היו מלוכלכים.

ופתאום, בפינה אחת, מישהו מצא פך קטן — כד קטן וסגור. בתוכו היה קצת שמן טהור. מספיק רק ליום אחד.

״מה נעשה?״ שאלו. ״להכין שמן חדש לוקח שמונה ימים!״

״נדליק בכל זאת,״ אמרו. ״גם אור קטן הוא אור.״

הדליקו. והמנורה דלקה יום אחד. ועוד יום. ועוד יום. היא דלקה שמונה ימים שלמים, עד שהגיע השמן החדש.

ובגלל זה, עד היום, בחנוכה מדליקים נרות שמונה ערבים — בכל ערב נר אחד נוסף — כדי לזכור את האור שלא נגמר.

בלילה הראשון דלק נר אחד. תום נשף עליו מרחוק — פוּ — אבל הנר רק רקד. ״את נרות החנוכה לא מכבים,״ אמרה אמא. ״מסתכלים עליהם.״ ותום הסתכל: נר אחד.

בלילה השני — שני נרות, כמו שתי עיניים.

בלילה השלישי — שלושה נרות, כמו שלושת הדובים בספר.

בלילה הרביעי — ארבעה, כמו ארבע הרגליים של הכלב של סבתא.

בלילה החמישי — חמישה, כמו חמש אצבעות ביד. תום הרים את היד וספר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש.

בלילה השישי — שישה. בלילה השביעי — שבעה. תום כבר ידע לספור בלי עזרה.

בלילה השמיני — שמונה נרות, וכל החנוכייה מלאה. תום ספר לאט לאט, עד שמונה.

״ומחר?״ שאל.

״מחר חנוכה נגמר,״ אמרה אמא. ״אבל אתה יודע מה נשאר?״

״מה?״

״אתה. ואתה יודע לספור עד שמונה.״

תום חייך, עצם את העיניים, וספר בשקט עד שמונה — ונרדם כבר בשבע.