סיפורים לחנוכה לגיל הרך

בערב הראשון של חנוכה מצאה נועה בקופסה סביבון קטן וכחול.

״שלום, סביבון,״ אמרה נועה. הסביבון לא ענה. סביבונים לא מדברים — הם מסתובבים.

נועה סובבה אותו בין האצבעות, והסביבון רץ על השולחן. סוב, סוב, סוב — ליד הצלחת. סוב, סוב, סוב — ליד הכוס. סוב, סוב, סוב — ונעצר ממש ליד הסופגנייה.

״על מה נפלת?״ שאלה נועה והתכופפה להסתכל. על הסביבון הייתה אות: נ.

״נ — כמו נועה!״ צחקה, וסובבה שוב. סוב, סוב, סוב… ג. ״ג — כמו גשם.״ ועוד פעם: ה. ״ה — כמו הנר.״ ועוד פעם: פ. ״פ — כמו פרפר.״

אבא התיישב לידה. ״את יודעת מה ארבע האותיות האלה אומרות ביחד? נ, ג, ה, פ — נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה.״

״מה זה נס?״ שאלה נועה.

״נס זה משהו טוב ומפתיע, שקורה כשלא מצפים לו,״ אמר אבא.

נועה הסתכלה על הסביבון, על הנרות שדלקו בחלון, ועל אבא שישב לידה. ״גם זה נס,״ אמרה, וסובבה עוד פעם. סוב, סוב, סוב.

בקופסת הנרות גרו הרבה נרות צבעוניים: אדומים, צהובים, כחולים וירוקים. בכל ערב של חנוכה יצאו כמה מהם מהקופסה ועלו לחנוכייה.

ביניהם היה נר אחד שלא דמה לאחרים. הוא עמד תמיד קצת יותר גבוה, וקצת בצד. קראו לו שַׁמָּשׁ.

בערב הראשון נדלק השמש ראשון. הוא התכופף בזהירות אל הנר הצהוב — ופוּף! — גם הנר הצהוב דלק. ״תודה, שמש!״ אמר הנר הצהוב.

בערב השני הדליק השמש שני נרות. בערב השלישי — שלושה.

בערב הרביעי שאל אותו הנר הכחול: ״שמש, למה אתה תמיד עומד בצד? לא עצוב לך שאתה לא אחד מהנרות של החנוכייה?״

השמש חשב רגע. ״אני הנר שעוזר,״ אמר. ״בלעדיי אף אחד מכם לא היה נדלק. וכשכולכם דולקים — גם אני דולק איתכם.״

בערב השמיני עמדו על החנוכייה שמונה נרות, ועוד שמש אחד גבוה. האור היה כל כך גדול, שכל החלון זרח.

והילדים שהסתכלו מבחוץ לא ספרו שמונה נרות. הם ספרו תשעה.

לפני הרבה מאוד שנים, בירושלים, היה בית גדול ויפה שקראו לו בית המקדש. בתוכו עמדה מנורה מזהב עם שבעה קנים. בכל יום מילאו אותה בשמן זית טהור — שמן מיוחד ונקי מאוד — והיא דלקה ודלקה.

יום אחד הגיעו לשם חיילים של מלך זר, שלא רצה שהיהודים ישמרו על המנהגים שלהם. הם עשו בבית המקדש בלגן גדול, ולכלכו את כל השמן.

קבוצה קטנה של אנשים אמיצים, שקראו להם המכבים, החליטה להחזיר את בית המקדש. זה היה קשה מאוד, אבל הם הצליחו.

הם נכנסו פנימה, ניקו וסידרו — ואז רצו להדליק את המנורה. אבל איפה השמן? חיפשו בכל פינה. כל הכדים היו מלוכלכים.

ופתאום, בפינה אחת, מישהו מצא פך קטן — כד קטן וסגור. בתוכו היה קצת שמן טהור. מספיק רק ליום אחד.

״מה נעשה?״ שאלו. ״להכין שמן חדש לוקח שמונה ימים!״

״נדליק בכל זאת,״ אמרו. ״גם אור קטן הוא אור.״

הדליקו. והמנורה דלקה יום אחד. ועוד יום. ועוד יום. היא דלקה שמונה ימים שלמים, עד שהגיע השמן החדש.

ובגלל זה, עד היום, בחנוכה מדליקים נרות שמונה ערבים — בכל ערב נר אחד נוסף — כדי לזכור את האור שלא נגמר.

בלילה הראשון דלק נר אחד. תום נשף עליו מרחוק — פוּ — אבל הנר רק רקד. ״את נרות החנוכה לא מכבים,״ אמרה אמא. ״מסתכלים עליהם.״ ותום הסתכל: נר אחד.

בלילה השני — שני נרות, כמו שתי עיניים.

בלילה השלישי — שלושה נרות, כמו שלושת הדובים בספר.

בלילה הרביעי — ארבעה, כמו ארבע הרגליים של הכלב של סבתא.

בלילה החמישי — חמישה, כמו חמש אצבעות ביד. תום הרים את היד וספר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש.

בלילה השישי — שישה. בלילה השביעי — שבעה. תום כבר ידע לספור בלי עזרה.

בלילה השמיני — שמונה נרות, וכל החנוכייה מלאה. תום ספר לאט לאט, עד שמונה.

״ומחר?״ שאל.

״מחר חנוכה נגמר,״ אמרה אמא. ״אבל אתה יודע מה נשאר?״

״מה?״

״אתה. ואתה יודע לספור עד שמונה.״

תום חייך, עצם את העיניים, וספר בשקט עד שמונה — ונרדם כבר בשבע.

במטבח של סבתא היה ריח של חנוכה. סבתא טיגנה לביבות, ומאיה ישבה על הכיסא שלה, רחוק מהכיריים, והסתכלה.

״ששש…״ אמרה המחבת. ״ששש…״ אמרו הלביבות. הן היו לבנות, ואחר כך צהובות, ואחר כך זהובות כמו השמש.

סבתא הניחה לביבה ראשונה על צלחת. ״אפשר?״ שאלה מאיה ושלחה יד.

״עוד לא,״ אמרה סבתא. ״הלביבה הזאת רק עכשיו יצאה מהמחבת. היא חמה מאוד. היא צריכה לנוח קצת.״

״לביבות נחות?״ צחקה מאיה.

״כמו שאת נחה אחרי שאת רצה בגן,״ אמרה סבתא. ״בואי נחכה לה יחד.״

מאיה נשפה על הלביבה — פוּ, פוּ. היא ספרה עד עשר. היא שרה שיר קטן שהמציאה לבד: ״לביבה, לביבה, תתקררי קצת.״

סבתא נגעה בלביבה עם האצבע. ״עכשיו,״ אמרה. ״עכשיו היא מוכנה.״

מאיה נגסה. הלביבה הייתה פריכה מבחוץ ורכה מבפנים. ״היא הכי טעימה,״ אמרה, ״כי חיכינו לה.״

בערב הרביעי של חנוכה נסעו יונתן ואמא לבית של סבא. אצל סבא, על המדף, עמדה חנוכייה ישנה מנחושת, עם כתם קטן בצד.

״החנוכייה הזאת הייתה של אבא שלי,״ אמר סבא. ״כשהייתי קטן כמוך, הוא הדליק אותה, ואני עמדתי לידו והסתכלתי.״

״גם אתה היית קטן?״ שאל יונתן. הוא לא הצליח לדמיין את סבא קטן.

״קטן מאוד,״ צחק סבא. ״והייתי שואל בכל ערב את אותה שאלה: מתי אני כבר אדליק לבד?״

״ומה ענה אבא שלך?״

״הוא אמר: בינתיים יש לך תפקיד חשוב. אתה סופר את הנרות, ואתה אומר מתי מתחילים.״

סבא הוציא ארבעה נרות ועוד שמש אחד. יונתן ספר אותם בקול: אחת, שתיים, שלוש, ארבע — ושמש.

״עכשיו!״ אמר יונתן. וסבא הדליק את השמש, ואחריו נר ועוד נר, ויונתן עמד לידו והסתכל, בדיוק כמו שסבא עמד פעם ליד אבא שלו.

בדרך הביתה, באוטו, שאל יונתן: ״אמא, כשאני אהיה סבא, החנוכייה תהיה שלי?״

״אולי,״ אמרה אמא. ״ואז תספר לנכד שלך על הערב הזה.״

בגן חילקה הגננת דמי חנוכה: לכל ילד שקית קטנה עם מטבעות שוקולד בעטיפה זהובה.

עמית פתח את השקית שלו וספר: אחת, שתיים, שלוש. שלושה מטבעות.

לידו ישבה לירי, החברה הכי טובה שלו. היא הסתכלה לתוך השקית שלה והתחילה לבכות. ״אין לי!״ אמרה. השקית שלה נשארה בבית, בתיק של אמא.

עמית הסתכל על המטבעות שלו. שלושה. הם היו יפים ונוצצים, והוא מאוד רצה את שלושתם.

הוא חשב, וחשב עוד קצת. ואז לקח מטבע אחד ונתן ללירי.

לירי הפסיקה לבכות. ״תודה,״ אמרה בשקט.

״עכשיו לי יש שניים ולך יש אחד,״ ספר עמית. ״זה לא שווה.״

״אז מחר אני אביא את השקית שלי,״ אמרה לירי, ״ואתן לך אחד משלי. ואז יהיו לנו… כמה?״

הם ספרו על האצבעות, ונראה להם שזה יוצא הרבה. הם צחקו, ואכלו כל אחד מטבע אחד — אחרי שהגננת עזרה להם לקלף את העטיפה הזהובה.

בערב השביעי של חנוכה יצאו אורי ואבא לטיול קצר ברחוב, אחרי ההדלקה בבית.

״תסתכל למעלה,״ אמר אבא.

בחלון אחד דלקו נרות כתומים. ״זה אצל שכנה שלנו, רחל,״ אמר אבא.

בחלון אחר דלקו נרות כחולים. ״וזה אצל המשפחה של דניאל מהגן.״

בחלון גבוה, בקומה השלישית, דלקה חנוכייה קטנה עם נרות לבנים. ״ומי גר שם?״ שאל אורי. ״אני לא יודע,״ אמר אבא. ״אבל גם הם הדליקו הערב.״

אורי ספר חלונות: אחד, שניים, שלושה, ארבעה. בכל חלון — אור.

״אבא, כל הרחוב מדליק ביחד?״

״כל הרחוב,״ אמר אבא. ״כל אחד בבית שלו, וכולם ביחד.״

כשחזרו הביתה, אורי עמד ליד החלון שלהם והסתכל החוצה. ״עכשיו מישהו ברחוב רואה את החנוכייה שלנו,״ לחש, ״וסופר אותנו.״

ואחר כך הלך לישון, והנרות דלקו עוד קצת בחלון — בשבילו, ובשביל כל מי שעבר ברחוב.

נרות

• ילדים עד גיל 9 מדליקים נרות רק בעזרת מבוגר.
• את החנוכייה מדליקים על משטח יציב ולא דליק ומרחיקים אותה מחפצים ורהיטים דליקים.
• אין להניח את החנוכייה על מפה מחשש שפעוטות ימשכו אותה.

טיגון

• מקפידים לטגן רק על להבות הכיריים האחוריות.
• בזמן הטיגון, מרחיקים ילדים מאזור הטיגון מחשש לכוויה מהתזת השמן.
• לאחר הטיגון מחכים שהמאכל המטוגן יתקרר לפני שנותנים לילד לאכול.
• בשום אופן אין להתיז מים על השמן הרותח, הדבר מסוכן ויכול להגביר את הלהבות.
• כשמתחילה שריפה יש לחייג ל-102.

סביבונים ומטבעות

• מרחיקים סביבונים קטנים ומטבעות מהישג ידם של פעוטות.
• כל סביבון בגודל שיכול להיכנס לקופסה של ביצת הפתעה – עלול לגרום לחנק.
• אם מעניקים מטבעות שוקולד, יש להקפיד לקלף את העטיפות המוזהבות ולהשליכן לפח.
• בסביבונים מנגנים ומאירים יש לוודא שהסוללה מהודקת היטב ואינה יכולה להשתחרר.
• בכל חשש לבליעת סוללה יש לפנות מידית לטיפול רפואי.