סיפור עלילה מחורז המתייחס ברמיזה מחויכת לתשומת הלב, "התשומי" הניתנת לילדינו על ידי ההורים ושאר בני המשפחה, וזאת לרוב בחלוקה לא מאוזנת על פי צורכי בני הגילאים השונים. תינוק חדש במשפחה דורש כידוע טיפול רב ועלול לעורר באחיו הגדולים יותר תחושה שתשומת הלב שהיו רגילים אליה כילדים יחידים נגזלת מהם. "הגדול" מרגיש נפגע והמתח בבית עולה. בסיפורנו זה יוזמת ירדן; האחות הבכורה של התינוק נחומי, שיתוף בפעילות המשפחתית סביב צורכי התינוק החדש, ובכך נכללים שני הילדים בתשומת הלב שהוריהם מעניקים להם. בתכנונה של ירדן גם לבובתה יעלי יש תפקיד חשוב במסגרת זו! כך משתפרת המציאות המורכבת של "אי השוויון" בחלוקת "התשומי" בדרך אישית ויצירתית, הראויה לחיקוי של כולנו. זהו ספרו של היוצר אשר וינשטיין, הראשון במסגרת סדרת ספריו החדשה: בין חיוך לחינוך.

התייחסות מאת פרופ' קלודי טל

"חולקים את התשומי" מאת אשר וינשטיין, איורים יונת קציר, מתמקד בתגובותיה המגוונות של הילדה ירדן להולדת נחומי, אחיה התינוק. קשרים בין אחאים נמנים עם הקשרים המתמשכים והמורכבים שיש לבני אדם. אחים ואחיות הם מצד אחד מושא לתחרות, יריבות וקנאה ומצד שני מקור לתמיכה רגשית, למידה על החיים והרגשת שייכות. ילדים לומדים על קשרים עם קבוצת השווים גם מתוך התנסות באינטראקציות היומיומיות האינטנסיביות עם אחיהם ואחיותיהם. מה שקובע וחשוב הוא היחס של ההורים כלפי האחים ויותר מכך איך נתפס יחס זה על ידי האחים והאחיות. כדי להבטיח קשרים טובים בין אחים, יחס זה מוכרח להיתפס כהוגן על ידיהם. בנוסף, חשוב שההורים יכירו בקיומם של רגשות שליליים ויאפשרו את הבעתם. במקרה של הספר שלפנינו ירדן מחפשת דרכים "לפקח" על חלוקת תשומת לב ההורים ושל סבא וסבתא בינה לבין נחומי. לשם כך היא ממציאה "מכונת מדידה" של תשומת לב, בונה אותה בעזרת ההורים, סבא וסבתא, "מכונת מדידה"; שמתקבלת לשימוש על ידי ההורים.

ספר זה הוא חלק מפעילות ענפה של המרכז החינוכי במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, אשר בבסיסו עומד מודל הדיאלוג החינוכי בשעת משבר, שמתווך את חוויית האשפוז לילד והוריו באופן מקצועי, מיטבי ומדויק, ומשמש כלי תומך להכנת ילדים צעירים לקראת הליך רפואי.

הסיפור מסייע להפיג תחושות של אי ודאות וחשש, ובעיקר מאפשר לילדים לגלות בעצמם את הכוח הפנימי להתמודד עם מצבים חדשים ולהפוך את חוויית האשפוז לחוויית צמיחה.

היפי וציפי באות מעולמות אחרים לחלוטין, והן לכאורה שונות לגמרי זו מזו: האחת מתעופפת ממקום למקום, האחרת כמעט לא זזה ממקומה. האחת קטנטנה וזריזה, האחרת כבדה ומסורבלת. זו חיה בשמים, וזו רובצת רוב הזמן במים... מה קורה כששתיים כאלה נפגשות? מה יחשבו וכיצד ינהגו כשיגלו את ההבדלים שביניהן?

''כל אחד הוא קצת שונה'' נכתב בתגובה לסיפורים הרבים על דחיית השונה, חרמות, עלבונות, גזענות וחוסר סובלנות, הנשמעים רבות בסביבתנו, בארץ ובעולם; וכן בהתייחס לקושי בקבלה עצמית, הדחקת הרצונות האמיתיים והניסיונות המתישים של ילדים ומבוגרים "למצוא את עצמם" ולהרגיש ביטחון, אהבה ושייכות בעולם הביקורתי והשיפוטי שסביבם. קריאה, הבנה והפנמה חוזרות של סיפור זה והמסרים שבו יקלו את תהליך קבלת האחר ויעזרו לכל אחד מאתנו לקבל ולאהוב את עצמו כפי שהוא, תוך מתן כבוד ועזרה לאחרים. הסיפור אמנם נכתב לילדים, אך המסר הקיים בו נכון לכולנו. תמיד.

שלכם, בשמחה ובאהבה אלון קכל

ניתן להיעזר בספר זה ובשאלות המופיעות בסופו על מנת: 1. ללמד את הילד לקבל את האחר בלי להגדירו כטוב או כרע. 2.  ללמד את הילד לקבל את עצמו כשונה, לעתים, מהאחרים, בלי שיחוש לא שייך או פחות טוב.

ד"ר אלון קכל הוא אב לשני בנים, בעל תואר ראשון בפיזיותרפיה מאוניברסיטת תל-אביב ותואר דוקטור לרפואה מהטכניון.

"אִמָּא, בָּלַעְתִּי אֶת הַכַּדּוּר לְבַד. זֶה הָיָה מַמָּשׁ אֲבָל מַמָּשׁ פָּשׁוּט".

זֶהוּ סִפּוּרָהּ שֶׁל אוֹגִי, יַלְדָּה שֶׁלֹּא כָּל כָּךְ אוֹהֶבֶת לִבְלֹעַ כַּדּוּר בַּבֹּקֶר. אוֹגִי מַזְמִינָה אֶתְכֶם וְאֶתְכֶן לְמַסָּע מְשַׁעֲשֵׁעַ וּמְלֵא הוּמוֹר, מַסָּע שֶׁנּוֹתֵן הַשְׁרָאָה לִילָדִים שֶׁמִּתְקַשִּׁים בִּמְשִׂימוֹת שׁוֹנוֹת.